כשחופשה עירונית קצרה הפכה לדרך שבה משפחה נשארה קרובה

אנשים הגיעו בשעות שונות. מלון או דירה הפכו לבסיס משותף בלי לבקש ממישהו להפוך את ביתו למקום מפגש זמני.

העיר אפשרה קצבים שונים: טיול, מוזיאון, בית קפה שקט ומפגש מחדש אחר כך. המטרה לא הייתה למלא מסלול, אלא להקל על הזמן יחד.

בבית, זמן משפחתי נושא עמו אחריות קטנה: מפתחות, ארוחות, מיטות, קניות ופינוי מקום לאחרים.

מחוץ לבית המשימות האלה נסוגו. נשאר מקום לארוחת צהריים ארוכה, אחר צהריים לא מתוכנן או שעה נפרדת לפני ארוחת הערב.

סוף השבוע הראשון עבד מספיק טוב כדי לחזור עליו. לפעמים העיר השתנתה ולפעמים נשארה אותה עיר, משום שההיכרות הפכה את ההכנות לקלות יותר.

המשפחה לא הפסיקה לבקר זו אצל זו בבית. אבל הנסיעות המשותפות הפכו לאירוע נפרד: ניטרלי, מכוון ורחוק מלחצי היומיום הקטנים.