כשעיר אחת הפכה למקום המפגש שכולם הכירו

עם הזמן נעשו ההבדלים המעשיים בין הערים ברורים יותר.

חלק מהנסיעות היו פשוטות מאחרות. לכמה ערים היה קל יותר להגיע ממספר מדינות. אחרות הציעו תשתית טובה יותר לקבוצה שהגיעה בשעות שונות, נשארה לזמן קצר ועבדה לפי לוח זמנים קבוע. הישיבה נשארה בעדיפות, אך הזמן סביבה השפיע על הקלות שבה אפשר היה להגיע, להתחיל ולצאת.

לבסוף, עיר של אחד הסניפים הפכה לבחירה הברורה.

זה לא היה מטה החברה. זה היה פשוט המקום שהתאים ביותר לאנשים שהיו צריכים להיפגש: קל יותר להגיע אליו, פשוט יותר להתארגן סביבו ומתאים יותר לקצב הישיבה.

הרוטציה הסתיימה. אותה עיר הפכה למקום המפגש הקבוע.

בהתחלה, השינוי נגע בעיקר ליעילות. הקבוצה ידעה היכן תשהה, כיצד פועלות הנסיעות ולמה לצפות בהגעה. החלטות שבעבר היה צורך לקבל מחדש בכל ישיבה נעשו מוכרות.

אז הזמן סביב הישיבה התחיל לקבל משמעות אחרת.

כשלוח הזמנים אפשר, אנשים התחילו להגיע מעט מוקדם יותר או לצאת מעט מאוחר יותר. ערב שאולי היה עובר בנפרד הפך לארוחת ערב משותפת. טיול קצר, ארוחה או שעה לפני היציאה העניקו לאנשים שעבדו במדינות שונות זמן לדבר בלי סדר היום לפניהם.

הישיבה עצמה לא נעשתה רצינית פחות. האחריות נשארה. העבודה עדיין הייתה צריכה להיעשות.

אבל העיר נתנה לקבוצה מסגרת משותפת מעבר לחדר הישיבות. היא פתחה מקום לשיחות הלא רשמיות שאינן נכנסות בקלות לתוכנית רשמית, ולסוג ההיכרות שיכולה לחזק צוות עם הזמן.

העיר לא נעשתה חשובה מפני שהייתה יעד תאגידי.

היא נעשתה חשובה כי אנשים חזרו אליה יחד.

במהלך הנסיעות החוזרות פיתחה הקבוצה גאוגרפיה קטנה משלה: הדרך הקלה ביותר מנמל התעופה, המלון שהתאים ללוח הזמנים, המקום לארוחת ערב אחרי היום הראשון והטיול הקצר כשנותר זמן לפני טיסת ערב. אף אחד מאלה לא היה סיבה לקיים שם את הישיבות. הם היו התוצאה של כך.

ההחלטה התחילה מלוגיסטיקה. הערך שלה הפך למשהו רחב יותר: מקום קבוע שבו עמיתים ממדינות שונות יכלו להיפגש, לעבוד ולהכיר זה את זה בהדרגה.

לפעמים נסיעה חוזרת זקוקה לעיר אחרת בכל פעם. ולפעמים הבחירה הטובה יותר היא עיר אחת שבזכות החזרה אליה הופכת לחלק מהצוות עצמו.